היי נעים מאוד! אני אור יעקובוביץ ואני צרכנית מצטיינת!
היום הייטקיסטית, אמא של נגה, גרה בגבעתיים, בורן אנד רייזד בפריפריה, חונכתי על ערכי המותגים האמריקאים וטהרת הקניות במרכזי קניות עצומים כבילוי קבוע – והרבה שנים הייתי בטוחה ששופינג זה הפינוק שלי.
בכל פעם שקרה משהו – טוב, רע, משעמם או סתם כי בא – היה שופינג, לא תמיד היה כסף אבל בטוח היה שופינג.
שנים אמרתי לעצמי: "וואי, אני לא באמת לובשת את כל מה שאני קונה",
אבל המשכתי.
עד שברגע אחד של ייאוש, בעוד בוקר מול ארון מפוצץ ותחושת "אין לי מה ללבוש" – הבנתי.
אני קונה בלי הפסקה, שוכחת מה כבר יש לי, ו-וואלה, איבדתי שליטה.
וזה לא היה רק עניין של בגדים – זה היה עומס כללי, מנטלי, כלכלי, תחושת בזבוז שמשאירה אותך ריקה כזאת. כמו לקום אחרי לילה של בינג' נטפליקס עם גלידה ופיצה, בזבוז זמן וקלוריות, תמיד עם רגשות אשמה.
ואז הפכתי לאמא. השינוי הפעוט הזה כלל: מגיפה עולמית , דיכאון אחרי לידה, גוף שונה, מוח שונה, גילוי קניות אונליין, תחושת פאק איט כללית באויר, ורצון לפינוקים, ו"מגיע לי".
רק שאז, אחרי הבולמוס ובזמן טיפול פסיכולוגי- שופינג קיבל סוף סוף קצת פרופורציה.
כמה זמן אני עם התינוקת שלי? כמה זמן אני עובדת? פתאום הכסף הפך להיות הרבה יותר מסתם "הוצאה".
הוא הפך לייצוג של הזמן שלי, של החסכונות שלה, של החינוך שלה, של הערכים שאני מעבירה הלאה.
והתחלתי לחשוב – על מה הכסף שלי באמת הולך?
מה אני הולכת ללמד את הבת שלי על שופינג? על כסף, על בגדים, על גוף?
וזה גם הלך יותר עמוק – מי מייצר את הבגד שלי? באיזו אנרגיה? באיזה תנאים? איזה חומר בכלל אני שמה על הגוף שלי?